התורה (ויקרא כא) אומרת, שכהן בעל מום אינו יכול להקריב קרבנות. נחלקו התנאים (תוספתא זבחים יב, יד) מה דינו אם עבד בכל זאת. לדעת רבי, הוא חייב מיתה בידי שמים, ולדעת חכמים, רק מלקות, וכן פסק הרמב"ם (ביאת מקדש ו, א).
האיסור הוא בכל סוגי העבודות ובכל סוגי הקרבנות.
נוסף על כך, כהן בעל מום מוזהר מלהיכנס לאזור שבין האולם והמזבח, וכמובן גם לא להיכנס פנימה יותר. לדעת הרמב"ם (שם) זהו איסור דאורייתא. אבל הרמב"ן (השגות לספר המצוות, לא תעשה סט) כותב שזה רק איסור דרבנן.
שאר האיסורים המיוחדים לכהנים נוהגים גם בכהן בעל מום. למשל, הוא אסור לשאת גרושה ואסור לו להיטמא למתים. מכאן עולה השאלה – אם הוא בקדושתו לגבי איסורים אלו, מדוע אינו יכול לעבוד במקדש?
אפשר להציע שני כיוונים.
ספר החינוך (מצווה רעה) כותב:
משרשי המצוה, לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו.
לדעתו של ספר החינוך, כהן בעל מום יפגע בעבודתם של הבאים למקדש, משום שהם יתפעלו פחות מהוד המקדש. כדבריו כותב גם הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מה). ולדבריהם מובן, שכהן בעל מום, אינו קדוש פחות מכהן שלם, ולכן בשניהם נוהגת אותה קדושה.
עמדה זו נתמכת בכך, שהמומים הפוסלים בכהנים הם רק מומים שבגלוי (רמב"ם ביאת מקדש ו, ז).
אמנם, בהסברו לאיסור הכניסה של כהן בעל מום אל המקדש כתב ספר החינוך (מצווה רעז):
משרשי המצוה, להגדיל כבוד הבית והדרה, על כן אין ראוי לבוא שם בעל מום כי הוא מקום השלמות, אינו בדין לעמוד שם מי שיש בו שום חסרון.
במקור זה נראה שהמום איננו רק פגם במראה, חיסרון ביכולת של הכהן לשמש בתפקיד ייצוגי, אלא הוא מצביע על חיסרון מהותי בכהן. בעל מום הוא אדם פגום, ועל כן אינו ראוי להיכנס למקדש.
כך למשל כותב הכלי יקר (ויקרא כא, יז):
על כן אומר אני שהקדמונים שהיו בקיאין בחכמות היו יודעין בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו מצד איזה עוון שראו בו. דרך משל אם ידעו שהוא מקבל שוחד ידעו בו שסופו בא לידי עיורון, ואם ראו בו רגל גאוה ידעו בו שסופו לבוא לידי שבר רגל… על כן גם זה אשר יהיה בו מום להבא ראוי שיתגאל מן הכהונה.
לשאלה זו יכולות להיות מספר השלכות. שאלה אחת היא דינו של בעל מום בזמן שהמום שלו אינו בא לידי ביטוי. המשנה בבכורות (מד:) מנתה בין פסולי העבודה:
נכפה, אפילו אחת לימים.
'נכפה' הינו אדם החולה במחלת הנפילה, והמשנה פוסלת אותו לעבודה באופן תמידי. אפשר להבין שהפסול הינו מסיבה טכנית, והיא שאי אפשר לדעת מתי תתקוף אותו מחלתו ואפשר שהדבר יארע באמצע העבודה, אך בדברי רש"י (ד"ה אחת) נראה אחרת:
שאינו נופל אלא פעם אחת לימים שתבא לזמן קבוע.
כלומר, למרות שמועדי ההתקף ידועים לנו, פסול הכהן לעבודה אף בזמן שבו אין חשש שמא ייפול. ניתן לדייק מכאן שעצם הגדרתו של הכהן כ'נכפה' פוסלת אותו, ולא ההפרעה הטכנית של המום למילוי תפקידו[1].
פן נוסף של שאלה זו, הוא השאלה אם כהן בעל מום יכול לשאת כפיו. בוודאי שאם יש לו מום בידיו או בפניו, הוא אינו יכול לשאת כפיו, משום שהדבר מסיח את דעתו של הציבור מהברכה. אבל כאשר מדובר במום שאינו גלוי כל כך, הוא אינו פוסל. אדרבה, כך אומר המדרש (ויקרא רבה פרשת צו, פרשה ז אות ב):
אמר ר' אבא בר יודן: כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה, הכשיר באדם. פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה.
העבודה במקדש היא ביטוי לשלמות חד פעמית, כזו שאין חוזרים עליה מדי יום. מום חיצוני באדם אינו תנאי לעבודת ה' בעולם שמחוץ למקדש. בחפצים, ישנן דרישות הלכתיות ופרטי הלכה שמגדירים את כשרותו של חפץ כלשהו, גם בתחום המצוות. אבל באדם הכשיר לב נשבר ונדכה.
***************************
[1] את הנפק"מ הזו ראיתי במאמר של הרב אברהם סתיו. כאן. והוא מביא שם נפק"מ נוספת.