לפני כמה זמן יצא לי לדבר עם אדם שקרובת משפחתו נמצאה בבית החולים, בין החיים והמתים. השיחה נסובה, בין השאר, לשאלה איך מתמודדים. האם צריך להכין את שאר בני המשפחה לכך שככל הנראה, הסיפור יסתיים לא טוב? שמא צריך דווקא להרבות בתפילה ותחנונים ולשמור על אופטימיות? ומה יקרה כשהאופטימיות תתרסק אל מול המציאות?
בתוך השיחה, התחוור לשנינו הקושי שבתפילה, כשחושבים שאין סיכוי להתממשות שלה. איך מתפללים כשחושבים שאין לתפילה סיכוי?
במדרש תנחומא (בובר, ואתחנן ד) יש התייחסות לתפילה של משה בתחילת הפרשה שלנו. למה משה מתחנן, ויתירה מכך, למה חשוב לספר לנו על כך, אם התפילה לא הועילה?
המדרש עונה: "לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי (צוואה), וחילק כל אשר לו, לא יאמר הואיל ועשה דייתיקי לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקב"ה פוסל תפלת כל בריה".
המדרש עונה, שזו גופא המטרה של פרשת התפילה בתחילת פרשתנו, ללמדנו על החשיבות שבתפילה, גם כשאדם כבר מניח, שבעצם אין יותר סיכוי. אבל למה, באמת?
אני מכיר שני כיוונים לתשובה, וכל אחד מהם מוביל אותי ליחס שונה לתפילות בזמנים מעין אלו.
גישה אחת אומרת – באמת העיקר הוא לא שהתפילה תתגשם, אלא עצם האפשרות למפגש עם הקב"ה שהיא מזמנת. התפילה שהעני נושא כי יעטוף מובילה אותו לשפוך שיח לפני בוראו, כדי לשתף. כדי להרגיש שהקב"ה קרוב אליו במצוקתו. לא בשביל לקבל עזרה מעשית.
הגישה השניה, שבאופן אישי מתאימה לי יותר, אומרת שפשוט צריך להאמין יותר. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. לא בגלל שכך הוא יוכל לשתף את הקב"ה, אלא כי אולי הרחמים יועילו (כפי שמתבאר בסיפור במסכת ברכות על חזקיהו). חלק מהותי בתפילה, הוא להאמין שהדברים תלויים בקב"ה, ולא רק בנו.
היא מחייבת אופטימיות מסויימת, ויחד איתה, אכן צריכים לדעת, שלא כל פעם שמבקשים, הקב"ה אכן נותן.
מלבד ההקשר של פרשת השבוע, הנושא הזה פוגש אותי גם במעבר בין תשעה באב לשבתות הנחמה. מדי שנה אני מתרגש מחדש מההפטרות האלו, שתחילתן השבת, שקוראות לעם ישראל להאמין שהנחמה בא תבא, גם אם כבר אלפים שנה מחכים, וגם כשהחושך נראה גדול מאוד. העדר אמונה בנחמה מקשה עלינו את החיים. אבל הוא גם משחרר אותנו מלנסות להתאמץ. כשמרגישים שהקב"ה רחוק, מתייאשים מהמאמץ להתקרב. כשעם ישראל מרגישים שהקב"ה עזב אותם, אין סיבה לעשות תשובה.
המאמץ שלנו לעשות תשובה, לבנות את בית המקדש, מונח על ההנחה שזה אפשרי. שהדבר בידינו. יחד עם הנבואות על נחמתנו, אנו שומעים גם את הד קולה של הנבואה "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב", שמניעה אותנו לפעולה – " כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת".