מבין החיות והבהמות הטמאות, התורה מונה את הגמל, השפן, הארנבת והחזיר. המשותף לכולן הוא, שיש להם סימן טהרה אחד, ובכל זאת הן אינן טהורות.
חז"ל דורשים את ארבעת החיות האלו, כסמל לארבעת המלכויות: "משה ראה את המלכיות בעיסוקן. 'את הגמל' – זו בבל שנאמר "אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו". 'את השפן' זו מדי, רבנן ור' יהודה ברבי סימון רבנן אמרי מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה כך היתה מלכות מדי מעמדת צדיק ורשע".
מדוע דורשים חז"ל את ארבעת החיות האלו בהקשר של ארבעת המלכויות? הכלי יקר, דרש את העניין לגנאי. לדעתו, העובדה שיש להן סימן טהרה אחד היא ביטוי של צביעות. לעומת זאת, המהר"ל כותב, שסימן הטהרה הוא מה שאיפשר לכל אחת מהמלכויות להיות מלכות. יש להן נקודת אמת, שגם אם היא לא מספיקה בשביל לעשות אותן משהו כשר, אבל היא מספיקה בשביל לאפשר להן להיות מלכות, ושעם ישראל ילמד מכל אחת מהמלכויות משהו. בדורות האחרונים, גם הרב קוק הולך בכיוון של המהר"ל, ומבקש דרכים למצוא נקודת אמת, גם במה שעטוף בהרבה שקר: "כיצד מעלין ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות: מטהרים את הלב… אח"כ משוטטים בכל מלא הרעיון המקיף את כל חדרי הנפש, ובכל הרעיונות והדעות המשוטטות בעולם, ומבחינים בכולם מה שיש מהם לטובה ומה שיש לרעה… וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע מחזיקים בו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל, ובזה הניצוץ עולה למקום קדשו" (שמונה קבצים א, עח).
לא באתי לתת מתכון, כיצד מצליחים לזקק את גרעין האמת שבכל דבר, אלא רק להגדיר את השאיפה. לא להסתכל על העולם במונחים של שחור ולבן בלבד, אלא להצליח לראות מורכבות. לדעת לבחון דעות ולחפש בהן נקודת אמת, ועל ידי כך לקרב יותר את דעתנו לרצון הבורא.