איסור חדש – סוגיות יסוד
התורה אוסרת עלינו לאכול מהתבואה החדשה, עד שיוקרב קרבן העומר. הכוונה היא, שתבואה שהשרישה בארץ, מותרת על ידי קרבן העומר. ולכן, אם אחד מחמשת מיני דגן נזרע לאחר הקרבת קרבן העומר, או אפילו לפני קרבן העומר, אלא שההשרשה היתה רק לאחר הקרבת הקרבן, העומר לא מתיר את התבואה הזו, ורק לאחר הקרבת העומר בשנה הבאה, יהיה מותר לאכול מתבואה זו.
איסור חדש וקרבן העומר
במסגרת התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן, אומרת המשנה במסכת סוכה (מו.):
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור.
כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים, הקרבת העומר היתה מתירה מיד את התבואה החדשה. לאחר החורבן, כשאין קרבן, אסור לאכול את התבואה החדשה כל יום טז'.
בגמרא ישנם שני הסברים לתקנת רבן יוחנן בן זכאי:
מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח – השתא נמי ניכול. ואינהו לא ידעי דאשתקד דלא הוה בית המקדש – האיר מזרח התיר, השתא דאיכא בית המקדש – עומר מתיר…
רב נחמן בר יצחק אמר: רבן יוחנן בן זכאי בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר: מן התורה הוא אסור, דכתיב עד עצם היום הזה – עד עיצומו של יום וקסבר: עד – ועד בכלל.
לתירוץ הראשון, בזמן שאין בית מקדש, העומר מותר מהתורה מיד כשהאיר המזרח של יום טז', ורבן יוחנן בן זכאי תיקן שכשאין קרבן, כל יום טז' יהיה אסור, מדרבנן. לתירוצו של רב נחמן בר יצחק, כשאין קרבן, התבואה החדשה אסורה כל יום טז' מהתורה.
אחת הנפקא מינות משאלה זו, גם בימינו אנו, היא מתי חדש מותר לבני חוץ לארץ בימינו – האם כשם שביחס לימים הטובים אנו נוהגים מספק להחמיר בחו"ל ולעשות שני ימים טובים של גלויות, כך גם ביחס לאיסור חדש, ולכן בימינו, יש להחמיר ולאסור חדש גם ביום יז' בחו"ל. שאלה זו נידונית בגמרא במנחות (סח:):
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דרבנן, ולספיקא לא חיישינן. ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דאורייתא, ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, וכי תקין ליום הנף, לספיקא לא תקין. אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר, דסבר לה כר' יהודה, וחייש לספיקא.
להלכה פסקו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כרבינא, שיש להחמיר גם ביום יז, ומכאן, שהם תפסו לעיקר את תירוצו של רב נחמן בר יצחק, שכשאין קרבן עומר, החדש מותר רק בסוף יום טז' (ובחו"ל, סוף יום יז').
במנחת חינוך (שג, סק"א) דן בשאלה נוספת שקשורה לשיטתו של רב נחמן בר יצחק – מה הדין בזמן המקדש, אם התרשלו ולא הקריבו את העומר. כהקדמה, נציין שהגמרא במנחות (שם.) מבארת, אליבא דהתירוץ הראשון, מדוע יש הבדל בדין בין הזמן שיש בית מקדש ובין הזמן שאין:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים – עומר מתיר, בזמן שאין בית המקדש קיים – האיר מזרח מתיר; מאי טעמא? תרי קראי כתיבי, כתיב: עד הביאכם, וכתיב: עד עצם היום הזה, הא כיצד? כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים.
ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אפילו בזמן שבית המקדש קיים – האיר מזרח מתיר. והכתיב: עד הביאכם! למצוה.
כלומר, לדעת רב ושמואל, יש לימוד דאורייתא, שמבדיל בין הזמן שבית המקדש היה קיים והיה ניתן להקריב את העומר, ובין הזמן שאין בית המקדש קיים, ולא ניתן להקריבו. לדעת רבי יוחנן וריש לקיש, הקרבת העומר קשורה לאיסור חדש רק 'למצווה'.
אם כן, רב ושמואל נחלקו עם רבי יוחנן וריש לקיש, על הקשר בין המצב בזמן שבית המקדש היה קיים והמצב לאחר החורבן. בעקבות כך, אומר המנחת חינוך:
ואם כן, לפי זה, אפשר לומר לדידן, דבזמן שאין המקדש קיים דאסור כל יום הנף ותחלת ליל י"ז מתיר ובזמן המקדש היה מותר ביום הנף עצמו, אפשר לומר דגזירת הכתוב דוקא בזמן שאין מקדש תחלת י"ז מתיר אבל בזמן המקדש תלוי דוקא בעומר ואם לא הביאו עומר אפשר דאסורה התבואה כל השנה עד שיביאו עומר הבא, דגזירת הכתוב כן היא, דבזמן המקדש אין חדש ניתר רק בביאת העומר ואין תלוי ביום כלל. וכן לרב ושמואל, בזמן שאין מקדש האיר המזרח מתיר ובזמן שיש עומר אין תלוי ביום כלל רק בהבאת העומר ואסור כל השנה.
ולא מצאתי כעת גילוי לזה מהש"ס דאם בזמן הבית נתעצלו או שגגו ולא הקריבו עומר דיהיה החדש ניתר כמו בזמן הזה.
המנחת חינוך משאיר את השאלה בצריך עיון, ואינו פושט אותה.
איסור קצירת התבואה החדשה קודם העומר
איסור נוסף הקשור לאיסור 'חדש' הוא האיסור לקצור את התבואה החדשה קודם העומר. המשנה במנחות (ע.) אומרת:
החיטין, והשעורין, והכוסמין, והשיבולת שועל, והשיפון – הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה, ואסורים בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העומר.
ובמשנה שאחריה (עא.):
משנה: קוצרין בית השלחין שבעמקים, אבל לא גודשין. אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם…
גמרא: תניא: ר' בנימין אומר, כתוב אחד אומר: וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, וכתיב: ראשית קצירכם אל הכהן, הא כיצד? ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר.
בעקבות דברים אלו כותב הרמב"ם (הלכות תמידים ומוספים ז, יג):
אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר שנאמר ראשית קצירכם שיהיה תחלה לכל הנקצרים, במה דברים אמורים בקציר שראוי להביא ממנו עומר, אבל בית השלחין שבעמקים הואיל ואינו ראוי להביא ממנו קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש.
בפשטות, נראה שמדובר באיסור תורה. והפוסקים נחלקו בגדרו:
בשטמ"ק (מנחות פד. אות א) כתב בשם ר"י שמדובר באיסור תורה, ושגם בחו"ל נוהג איסור זה, והוא נוהג גם בזמן הזה, אף שברור שלא נקריב את העומר. בדעת הרמב"ם שהבאנו לעיל נראה בפשטות, שהוא הבין שהאיסור הוא רק בארץ ישראל, ויש דיון בדבריו, אם האיסור נוהג רק בזמן שמקריבים את העומר, או אף בזמן הזה.
בפשטות, מהשולחן ערוך, שלא הזכיר בשום מקום את האיסור לקצור לפני הקרבת העומר, נראה שהוא הבין שאיסור זה אינו נוהג בזמן הזה[1].
טעמא דקרא באיסור חדש
בספר החינוך (מצווה שג) נאמר:
משרשי המצוה, לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן ליי אשר נתנם טרם יהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה בדומה לזה, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. וכל זה להכשיר עצמינו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר פעמים רבות. וביום י"ו בניסן היינו מקריבין בזמן הבית קרבן העומר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החטים, והיא מתרת כל התבואות.
ספר החינוך קושר בין קרבן העומר ובין איסור חדש. התורה אסרה ליהנות מהתבואה החדשה עד שיוקרב העומר, כמו ברכות הנהנין ביחס לאכילה (ובדומה לדברי הרמב"ן על איסור ערלה, ראו כאן). בדרך זו הלכו גם כמה ממפרשי המקרא, כגון ר"י בכור שור, והחזקוני (ויקרא כג, י).
לכאורה, הסבר זה קשה במקצת – מדוע יש איסור חדש גם בזמן הזה, כשאי אפשר להקריב קרבן? ובפרט, אם נאמר שגם בזמן המקדש היה יום יז' מתיר את החדש, כפי שמעלה המנחת חינוך. השאלה מתחזקת במקצת, כיוון שגם ביחס לאיסור קצירה, ראינו שככל הנראה, לדעת השו"ע הוא אינו נוהג בזמן הזה,
אין זה קושיה חמורה במיוחד בהקשר של טעמא דקרא, שכן, לפעמים הטעם מתייחס רק לעיקר המצווה, ולא לפרטים ומצבים שאינם מעיקרה של המצווה.
ובכל זאת, רציתי להציע כיוון להסבר נוסף, אף שלא מצאתי מי שכותב אותו בפירוש. הגמרא במסכת ראש השנה (טז.) אומרת:
משנה: בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה.
תניא: אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח – מפני שהפסח זמן תבואה הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.
העולם נידון על התבואה בפסח, והתורה אוסרת לאכול מהתבואה החדשה, קודם שנידונים עליה. קרבן העומר קשור גם הוא לדין על הפסח, ולכן 'הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות', אבל אין זה אומר שאיסור אכילת חדש משרת את העומר, אלא עצם העובדה שנידונים, מחייבת שלא ליהנות מהתבואה קודם לכן[2].
**************************************
[1] כן דייק ממנו בשו"ת שבט הלוי (ח, רלא). אמנם, יש פוסקים אחרים שכתבו שיש איסור בקצירת החדש גם בזמן הזה. כך כתב בשו"ת שאגת אריה (החדשות, חדש סימן ח) והרב פרנק (מקראי קדש פסח ב, סה), וכך נוקט בפניני הלכה (כשרות חלק א, פרק א סעיף ד).
[2] ואולי זה כעין מה שמצינו שיש איסור לאכול לפני התפילה, 'לא תאכלו על הדם – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם'.
אמנם, יש לציין, שביחס לפירות האילן, אין זה כך. אף שיש מצוות ביכורים, אין איסור לאכול מהפירות קודם שמביאים ביכורים (זו לא קושיה דווקא על ההסבר שהבאתי, כי גם להסברו של החינוך היה אפשר להקשות כך).