פרשת שמיני מזמנת לפונדק אחד, שני יסודות שנראים סותרים זה את זה.
מחד, הפזמון החוזר ביום השמיני למילואים, היום שבו אהרון ובניו מתחילים לעבוד במשכן והשכינה שורה בו, הוא "כאשר ציווה ה' את משה", בדיוק כמו בהקמת המשכן בפרשת פקודי. השיא של הקריאה לעשות בדיוק בדיוק לפי רצון ה', בלי שום סטייה ממנו, בא לידי ביטוי בסיפור על נדב ואביהו, שמקריבים אש זרה "אשר לא ציווה אותם".
ומצד שני, מיד לאחר מכן, כשמשה קוצף על אהרון, שלא אכל את אחד הקרבנות, למרות שנצטווה לאכול את המנחה, אהרון אומר: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!". מבלי להיכנס לדיון מה בדיוק היתה טענתו של אהרון, ברור שאהרון מסביר שהוא הבין, שלכל הפחות בהקשר של החטאת, הוא אינו אמור לאכול, למרות שמשה עצמו חשב שהוא כן אמור לאכול. אבל לאחר שאהרון פורס את טיעוניו, משה משתכנע: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". זוהי אחת הדוגמאות המעניינות בתורה לעדות על תורה שבעל פה שמסברא – לאהרון היתה סברא, ששכנעה את משה.
אז לעשות בדיוק בדיוק כמו הציווי, או לתת לסברת הלב מקום?
אין ספק, שזה אחת התעלומות הגדולות שכל פוסק מתמודד איתה – מתי להשתמש בסברא, ומתי לכופף את עצמך בפני הדין. איך מוצאים את האיזון בין שתי העמדות האלו.
קשה מאוד לתת כלים ומסמרות בדבר. אני רוצה להציע רק קו מנחה אחד מתוך כמה:
הראשונים דנו בשאלה, מתי מותר לאדם בן דורם, לחלוק על הגאונים. הרא"ש (סנהדרין ד, ו) מביא את דעת בעל המאור שכתב שמותר לחכם לחלוק על הגאונים. הרא"ש מסכים עמו וכותב:
אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו. יפתח בדורו כשמואל בדורו. אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם.
למה מזכיר הרא"ש שצריך "להביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו"? שמעתי מתלמיד חכם גדול שאמר, שהכוונה היא, שהראיות צריכות להיות מסגנון כזה, שנשמעות מקובלות אצל אנשי הדור. יתכן שחכמי הדור האחרים לא יסכימו איתו, אבל שפת הראיות והטיעונים, צריכה להישמע מקובלת אצלם.
כשרב מתחיל לדבר בשפה עצמאית, כך שחכמי דורו אינם מצליחים בכלל לתקשר איתו, ואין בסיס ממשי לדיון משותף, אין אלו ראיות המקובלות לחכמי דורו. במקרה כזה, הרב צריך לומר לעצמו – השפה שלי רחוקה מדי מזו של חברי, ואין לי רשות ללכת אחרי סברתי וראיותי.
אולי זו גם הסיבה, שהתורה מדגישה, אחרי טענתו של אהרון "וישמע משה וייטב בעיניו". לא מספיק שאהרון יבוא עם סברא, צריך שהיא תישמע למשה.
ויהי רצון, שלא ניכשל בדבר הלכה, וישמחו בנו חברינו.