כפי שפתחתי במבוא לדיון הזה, השאלה שבה אני רציתי לעסוק היא: מהם מרחבי החיים שבהם עוסקת התורה.
ברור לכולנו, שההלכות בתורה עוסקות באופן קיום המצוות, המתפרס על רוב העיסוק שבין אדם למקום, וגם בתחומים רבים שבין אדם לחברו. ועם זאת, בתלמוד אנו מוצאים עיסוק, לא הלכתי, בשאלות בתחומים רבים ונוספים: מדע, רפואה, התנהלות כלכלית נבונה, הדרכות להתנהלות נכונה בתחום המידות, דיונים על היחס לתרבות הגויית, דיונים סמי-פוליטיים ועוד ועוד. האם כל הדיונים האלו הם בכלל תורה?
לאורך סדרת המאמרים שעסקו בהיבטים שונים של הנושא עלה, שישנה גישה, שהתורה מלאה בכל הידע האפשרי. הפוך בה והפוך בה, כי כולא בה. אסתכל באורייתא וברא עלמא.
מול הגישה הזו, ישנה גישה אחרת, שמופיעה כבר בימי הגאונים, הגורסת שנושאים מדעיים צרופים, כמו רפואה, אינם בכלל ידע תורני. נושאים כאלו מופיעים בתלמוד, אבל הם אינם תורה. לעניות דעתי, הסיבה לכך היא, שתחומי דעת שאינם עוסקים בעולם הרוחני, שאינם נוגעים לאופן שבו בני האדם צריכים להתנהל, אינם שייכים לתורה. התורה נועדה עבור בני האדם כהנחיה, ולא כאוצר של ידע בעלמא.
מדוע בכל זאת תחומי דעת כאלו מופיעים בתלמוד? משום שחכמי התלמוד ביקשו להעביר הרבה מהידע שבימיהם. גם כזה שאינו מדעי. בהרחבה, ניתן לומר, שהאבחנה שאנו עושים היום בין תחומי דעת שונים, שמחלחלת גם לציפיה שלנו לאבחנה בין תורה ובין סתם חכמה, לא היתה חדה כל כך בימי חז"ל ובימיהם של רוב חכמי הדורות מאז ועד היום.
קו המחשבה של הגאונים מאפשר לנו לשאול את עצמנו, אם יש עוד תחומים, גם בתחומים שקשורים יותר לבני האדם ומעשיהם, שהתורה אינה עוסקת בהם. בהקשר זה, הבאנו את דברי הר"ן על משפט המלך, ואת דברי הנצי"ב והרב חיים דוד הלוי, ודומני שהמסקנה העולה מהם היא, שהתורה מופנית בעיקר אל הדברים הקבועים והבלתי משתנים שבחיי האדם, ופחות עוסקת בדברים שהם תלויי זמן, מקום, חברה והקשר. התורה מדריכה אותנו בקיום המצוות, וגם במוסריות הראויה אצל האדם, אבל בהתמודדויות המשתנות מאדם לאדם, ומדור לדור, באופן שבו עלינו להגיע אל שיפור העצמי ושיפור החברה, התורה ממעטת לעסוק בכך.
ועם זאת, גם בתחומים אלו יש לנו ידע תורני. דברי חז"ל בהקשרים אלו, יחד עם דברי גדולי הדורות, מאז ועד היום, יכולים לתת לנו רעיונות ומחשבות, כיצד התמודדו בעבר עם דילמות בתחומים אלו, מה היו כיווני המחשבה והפתרון, וממילא, אפשר להסיק מהם, גם ביחס לבעיות זמננו. אולם לדעתי, המשקל של המסקנות האלו דומה יותר למשקל של מסקנות מלימוד היסטוריה, מאשר כלימוד תורה.
אין זה אומר, שלימוד של דברי התורה, הנביאים או חז"ל בתחומים אלו אינו לימוד תורה. בכל פעם שאדם לומד את התורה, גם אם המסקנות שלו הן בתחומי דעת שאינם 'עניינה' של התורה, הוא עוסק בלימוד תורה. אבל בסופו של דבר, לא לשם מכוונת התורה, והיא עוסקת פחות בתחומים אלו.