כשרבקה פנתה ליעקב כדי שיגנוב את הברכות, הוא פחד שיצחק יגלה את זה: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה". ורבקה עונה לו: "וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי".
הגר"א דורש את המילה "עלי" שאלו ראשי התיבות של שלושת הנסיונות שאיתם יעקב נאלץ להתמודד בהמשך חייו: עשו, לבן ויוסף.
החצי הראשון של פרשת וישלח עוסק בהתמודדות של יעקב עם עשו. ובתחילת הפרשה אנחנו קוראים על ההכנות של יעקב לקראת המפגש עם עשו. רש"י מציין שיעקב:
התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון: להלן "ותעבור המנחה על פניו". לתפלה: "א-הי אבי אברהם". למלחמה: "והיה המחנה הנשאר לפליטה".
יעקב מתמודד עם עשו עם כלים משני עולמות שונים: גם בצורה אמונית, ע"י תפילה, וגם בצורה ארצית יותר, דרך ההכנות לדורון או למלחמה.
ישנו הד מסויים לשתי הדרכים האלו גם בהמשך הדרך, בהתמודדות נוספת של יעקב: לאחר ששמעון ולוי הורגים את אנשי שכם, חושש יעקב ששאר תושבי הארץ יהרגו אותו. בפרשה שלנו נאמר שהקב"ה שמר על משפחת יעקב " וַיְהִי חִתַּת אֱ-הִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב", אבל בפרשת ויחי רש"י (על הפסוק "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי") אומר שגם שם יעקב התכונן למלחמה: "כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן".
היחס הזה, בין המאמץ שבידי אדם, מה שנקרא "השתדלות" ובין ההכנות על ידי פניה לקב"ה ובטחון בו, הוא סוגיה עתיקת יומין, שמעסיקה אותי לא מעט לאורך המלחמה הנוכחית שלנו. איפה אנחנו עסוקים בעשיה גשמית, ואיפה בעשיה רוחנית ומידת הביטחון.
ככלל, אנחנו מוצאים שתי גישות עיקריות ביחס בין השתדלות לביטחון. ונציג אותן דרך דיון בפרשנות דברי חז"ל על מה שנאמר על חזקיהו (פסחים נו.), שגנז את ספר הרפואות והודו לו חכמים.
רש"י (פסחים שם) מפרש: "לפי שלא היה לבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד". נראה מדבריו, שעצם העיסוק הרפואי, שהוא השתדלות של העולם הזה, בא על חשבון האמונה בקב"ה. כיוצא בכך דבריו של הרמב"ן על התורה (ויקרא כו, ו) ועוד ראשונים.
לעומת זאת, הרמב"ם (בפירוש המשנה פסחים ד, ט) מסביר, שכשם שאדם רעב, אינו צריך להתפלל לקב"ה, אלא לאכול, כך אדם חולה צריך ללכת לרופא.
ברור שהרמב"ם אינו רואה בעיסוק הארצי התנגשות עם האמונה. מידת הביטחון מתפרשת, אליבא דהרמב"ם, לא בהקשר של חובה לפנות לקב"ה על חשבון המאמץ האנושי, אלא אמונה שאחרי המאמץ האנושי, יש לקבל את מה שיקרה בסופו של דבר.
כאמור, לאחרונה עסקתי בשאלה זו יותר. והתחוור לי, שניתן להניח את הויכוח על יסוד עמוק מעט יותר. הגישה הראשונה, שהצענו בשם רש"י, רואה את עיקר המאמץ של האדם, בעבודה בעולם הרוחני. העשייה בעולם הגשמי מסורה בעצם בעיקר בידי הקב"ה. כשאדם נדרש להתאמץ, הכוונה בעיקר בתורה ובתפילה ובמעשים טובים. ואילו השינויים בעולם, אמורים להתרחש על ידי הקב"ה.
לעומת זאת, הגישה השניה, של הרמב"ם, רואה באדם אחראי על המצב בעולם. הקב"ה שלח אותנו לארץ כדי שננהל אותה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם", וגם כדי שנקים בארץ חברה צודקת וטובה. לכן, פעילות שעניינה הוא יצירת החברה הטובה והמלחמה ברשע וגם פעילות שעניינה הוא שיפור המצב הגשמי של העולם, אינה השתדלות שבאה במקום האמונה, אלא אדרבה, מימוש של האמונה. הדרישה של האמונה היא רק שלא נאמר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אלא שנזכור שהקב"ה "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
בשבועות האחרונים אנחנו רואים הרבה נצחונות שלנו, ויהי רצון שהקב"ה ימשיך לתת לנו את הכח לעשות את החיל הזה.