בזמן האחרון אני שם לב שיש הרבה פרשות, שניתן לחלק אותם לשני חלקים. יש בהם הרבה עניינים, ובכל זאת, ניתן להציב איזשהו 'קו פרשת מים', שמחלק את הפרשה לשנים.
בפרשה שלנו, התחושה שלי היא שקו פרשת המים עובר בתחילת פרשת המועדות. החצי הראשון של הפרשה עוסק בענייני כהנים – למי כהן יכול להיטמא, עם מי כהן יכול להתחתן, מומי כהנים ומומי קרבנות. אולם, מפרשת המועדות ואילך, לכאורה, אנו כבר לא עוסקים בכהנים בכלל. לא פרשת המועדות, ולא פרשת המקלל שאחריה.
אולי זה קשור גם לפרשיות שאחרי כן. פרשיות בהר בחוקותי גם הן לא עוסקות הרבה בענייני כהונה. אבל לכאורה די ברור שפרשת המועדות לא קשורה לכהנים. היא גם נפתחת "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם". אין כאן מצוות ייחודיות לכהנים, אלא לעם ישראל כולו. אז מה עניינה של פרשת המועדות בספר ויקרא?
הרמב"ן אומר, שספר ויקרא עוסק במועדות, משום שהם ימי הקרבנות. ואכן, הקרבנות והקרבתם תופסים מקום מרכזי בתיאור של כל אחד מהחגים.
אולם, מפני מה הקרבנות תופסים נתח מרכזי כל כך במועדים? תשובה לדבר רמוזה, אולי, בדברי הרמב"ן בהמשך. הרמב"ן מסביר מדוע ימי המועדות מכונים מקראי קודש:
שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו. כי מצווה היא על ישראל להיקבץ בבית הא-הים ביום מועד, לקדש היום בפרהסיא, בתפילה והלל לא-ל בכסות נקייה, ועשות אותו יום משתה ושמחה…
ימי המועד מביאים לשיא את עבודת ה'. כמובן, בכל השנה אנו נדרשים להיות עובדי ה'. אבל בימי המועד, עבודת ה' ממלאת יותר את היום שלנו. צריך לשבת בסוכה, לאכול מצה, ליטול לולב, לתקוע בשופר וכן הלאה. אבל מעבר לכך, הריכוז והחיבור בבית המקדש מלמד, שעבודת ה' לא אמורה להיות אישית. ביסודו של דבר, עבודת ה' היא עבודה ציבורית, ועל כן, דווקא את ימי החגים, ימי השיא של עבודת ה', אנו נדרשים לעשות כציבור.
בהרבה מובנים, החגים הם הזמן שבו לכל משפחה יש את המנהגים הייחודיים מבית אבא, וה'שגעונות' הפרטיים. אבל התורה דורשת מאיתנו להיות מסוגלים, למרות הייחודיות הזו, להיות גם ביחד, להיות מסוגלים לשמור על הייחודיות, ועם זאת גם על היחד.