אחד הנושאים המרכזיים בפרשת ראה הוא "ריכוז הפולחן":
וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-הֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-הֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-הֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם…
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.
בניגוד למה שמתרחש במדבר, לפני הכניסה לארץ, לא עובדים את הקב"ה בכל מקום, אלא רק במקום אחד. בפרשה הבאה, פרשת שופטים, יש עוד חיזוק של הריכוזיות, עם הסנהדרין, ודין זקן ממרא.
אפשר לקבל את התחושה, שתפיסת השלטון וההלכה של התורה היא תפיסה ריכוזית. יש מוסד מרכזי אחד, וממנו יוצאת תורה לכל העם. יש מוסד דתי אחד, המקדש, וכל עבודת ה' עוברת, במובנים מסויימים, דרכו.
אם ממשיכים את קו המחשבה הזה, הרי שריבוי הדעות, הפסיקות והמנהגים, שמאפיין את העולם היהודי היום, הוא בסך הכל תאונה, תוצאה של הגלויות. ואני מודה, שבעבר חשבתי כך. אולם, ברבות השנים, אני הולך ונוטה לכיוון אחר.
כשם שהתורה מכירה בצורך במשהו מרכזי, שזה חלק ממה שעושה אותנו לעם אחד, התורה מכירה גם בשונות של אנשים שונים, שמחייבת התייחסות שונה אליהם. לימוד התורה, שהוא נשמת אפו של עם ישראל, לא יוצר רק חיבור עם הקב"ה, ועיסוק שמחייה את העולם. אלא גם הופך כל אדם לשותף פעיל בתהליך החשיבה בשאלה מה ה' א-הינו שואל מעמנו. והמסורת של עם ישראל היא מסורת של ויכוחים ומחלוקות, על כל נושא בעולמה של תורה. חירות מחשבה, ועידוד למחשבה ולתרבות דיון, הם מנשמת אפו של לימוד התורה בעם ישראל.
אבל לא רק בחשיבה, אלא גם בפרקטיקה. אף על פי שיש סנהדרין, יש גם בתי דין של שבטים שונים. וכפי שכותב על כך הרב קוק (אורח משפט חו"מ ב):
רואים אנו דעת תורה, שכל זמן שיש איזה צד חילוק בין האנשים, אי אפשר לקפח את זכיותיהם שלא יהי' להם ממונה מצדם… ולענין השלום בודאי דעת הציבור תהיה סומכת רק כשיהיה להם בא כח ג כן מצדם בהנהגת הכלל. וזהו קל וחומר מדין זה בורר לו אחד שבעסקי יחידים… ואם הוא דרך משובח בעסקי יחיד לרדוף את דרך היושר והשלום ע"י שכל אחד יש לו בא כח מצדו, קל וחומר בעסקי רבים, ושלום הציבור בכללו… ומזה אנו למדין דוגמא לממוני הקהל שכתבו הפוסקים שדינם כבית דין לעניני הציבור, שכך היא המדה הנכונה שיהיו כלולים מכל החלקים שיש בהם התיחדות מפורטת בפני עצמם.
וראו בהרחבה מה שכתבתי בעניין כאן.
התורה מעריכה מאוד גם את העולם הקהילתי. נכון, יש מסגרת של מלך, עבור האומה בכללותה. אבל יש הרבה כח למסגרות המקומיות, המשפחתיות והקהילתיות. ולמעשה, לא ניתנו ביד המלך סמכויות רבות מראש, כי ההנחה היא, שדברים רבים צריכים להיפתר ברמה מקומית יותר (וכפי שכתבתי על כך כאן)
אנחנו ללא ספק, צריכים לשמר את היותנו עם אחד. התורה רוצה שנגור כולנו בארץ אחת, שנהיה ערבים זה לזה בשמירה על חיי החומר והרוח האחד עם השני, שנשמור על הסיפור הלאומי שלנו ועל החזון הלאומי המשותף שלנו. אנחנו גם צריכים להיות כפופים, בסופו של דבר, לסמכות הלכתית עליונה אחת, וגם לסמכות 'חוקית' אחת, אצל המלך. אבל בתוך המרחב הזה, יש הרבה מקום לקיומן של קהילות שונות, עם צרכים שונים, עם הבנה קצת שונה ודרך קצת שונה בעבודת ה', כשכל הדרכים האלו נותנות מרחב זו לזו, ומשתלבות ביחד.