פתחו שערים

המשנה במסכת סנהדרין (דף כד.) דנה במקרה שבעלי הדין הסכימו ביניהם, שעד פסול, כגון קרוב או רשע, ישמש כעד: אמר

בפוסט קודם ראינו, שעל מנת לכפות את הדין, לכל הפחות, דרושים דיינים סמוכים, שאינם בנמצא בימינו. לאור זאת יש לשאול, כיצד

עוד קודם למתן תורה, כבר היו ישראל נזקקים לדין, וכמובן, הדיין הראשון בעם ישראל היה משה רבנו. לאחר שיתרו יעץ

הרמב"ם (עדות פרק ט הלכה א) מונה את רשימת הפסולים לעדות: עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד

במשפט הכללי מקובל, שכחלק מתהליך קבלת עדות, העדים נחקרים. מטרת החקירה היא לוודא שהעדים אינם משקרים, ושמה שהם מעידים הוא

הראיה הבסיסית בדין תורה היא עדות של שני עדים כשרים. זאת על פי הפסוק (דברים יט, טו): לֹא יָקוּם עֵד

במקום אחר כתבנו על כך, שלעיסקה אין תוקף הלכתי מלא, אלא אם כן נעשה עליה קניין, או במצב שבו אדם מתחייב

ההלכה מגדירה את דרכי הקניין השונות של חפצים שונים. קרקעות נקנות בכסף, שטר וחזקה. ואילו מטלטלין נקנים בהגבהה, וחלקם במשיכה

הגמרא במסכת בבא בתרא (קמט.) מספרת על איסור גיורא, שרצה להקנות חוב שהיה לו, לרב מרי בר רחל. הגמרא אומרת,

החיוב בימינו – דאורייתא או דרבנן הגמרא במסכת מנחות (סו.) אומרת: גופא אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי