ניצבים וילך תשעז – ואפילו בהסתרה
פרשת ניצבים היא סיומה של הברית שדובר בה בפרשת כי תבא: ”וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה
פרשת ניצבים היא סיומה של הברית שדובר בה בפרשת כי תבא: ”וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה
אחת הפסגות של עבודת יום הכיפורים היא כניסת הכהן הגדול אל קדש הקדשים, על מנת להקטיר קטורת. במובן מסויים, נראה
המשפט החותם את מעמד הקללה והברכה בהר גריזים ועיבל הוא ”אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם“.
יום הכיפורים, עבורנו, הוא יום של תפילה ותחנונים בבית הכנסת. אין לנו יום בשנה שבו אנו נמצאים בבית הכנסת כ"כ
אחת המצוות בפרשתנו היא מצוות הנישואין. כדי להבין את החידוש שחידשה התורה בשני עניינים אלו, נזכיר את דברי הרמב"ם בתחילת
מהותה של מצוות שמחת הרגל הברייתא בפסחים (קט.) אומרת: תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחת
הגמ' בכתובות (כ.) אומרת: ת"ר: כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא והוא
תמצית הדין למעשה לדעת רוב רובם של הפוסקים, אסור להשתמש בשבת בכל החומרים המשחתיים, שיש בהם איסור ממרח, שהוא תולדת
לא תמיד שמים לב לכך, אבל בכל יום טוב ישנה מצוות עשה מהתורה לשמוח. בתורה מופיעה מצוות השמחה בשני הקשרים.
בפוסט הקודם עסקנו בשלושת סוגי הפסול העיקריים של קרבן – מחשבת שלא לשמו, מחשבת חוץ לזמנו , ומחשבת חוץ למקומו.
