דרשת שבת שובה תשעח
אני מבקש להתבונן בכמה סיפורי תשובה בחז"ל, כדי לנסות להבין את התהליך שעובר על מי שעושה תשובה. הגמרא במנחות מד.
אני מבקש להתבונן בכמה סיפורי תשובה בחז"ל, כדי לנסות להבין את התהליך שעובר על מי שעושה תשובה. הגמרא במנחות מד.
הברייתא במסכת יומא (לב:) מציינת שכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בכהן הגדול בלבד. הראשונים נחלקו בהיקף הדין הזה.
אחת הפסגות של עבודת יום הכיפורים היא כניסת הכהן הגדול אל קדש הקדשים, על מנת להקטיר קטורת. במובן מסויים, נראה
יום הכיפורים, עבורנו, הוא יום של תפילה ותחנונים בבית הכנסת. אין לנו יום בשנה שבו אנו נמצאים בבית הכנסת כ"כ
מהותה של מצוות שמחת הרגל הברייתא בפסחים (קט.) אומרת: תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחת
הגמ' בכתובות (כ.) אומרת: ת"ר: כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא והוא
לא תמיד שמים לב לכך, אבל בכל יום טוב ישנה מצוות עשה מהתורה לשמוח. בתורה מופיעה מצוות השמחה בשני הקשרים.
בפוסט הקודם עסקנו בשלושת סוגי הפסול העיקריים של קרבן – מחשבת שלא לשמו, מחשבת חוץ לזמנו , ומחשבת חוץ למקומו.
בדיון קודם הצגנו שתי שיטות ראשונים ביחס להגדרת עובדין דחול. שיטת הרמב"ן היא, שעובדין דחול הוא בעצם חלק מחיוב כבוד
ספר החינוך (מצווה קמד) עוסק באיסור לפגל את הקדשים, ומגדיר את האיסור: "פיגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת
