שערים לפרשה

מדי שנה, בפרשת משפטים, אני מהרהר בעובדה המדהימה, שהתורה ממקמת את העיסוק הרחב בענייני בין אדם לחברו בין שני חלקיה

פרשת בשלח מחולקת בין שני נושאים 'גדולים' – קריעת ים סוף, ועלילות בני ישראל במדבר. לא לגמרי ברור מה הקשר

בעולם הפדגוגיה, מקובל לדבר על כך שניתן ללמד בדרך ש'המורה במרכז', או בשיטה ש'התלמיד במרכז'. ההבדלים בין שתי השיטות האלו

לאשתי ולי יש 'חקירה' שאנחנו אוהבים להשתעשע בה מפעם לפעם. האם צריך לעמוד בצפירה ביום הזיכרון ויום השואה, כשאין אף

מסופר על הרב ליכטנשטיין, שפעם הוא הלך עם הילדים שלו איפשהו, והם פגשו איזה שחקן כדורגל מפורסם. בשלב מסויים, השחקן

אין ספק שחז"ל הקפידו לראות סדרות טלוויזיה. זו הסיבה, שהם קבעו את  המעבר בין פרשת מקץ לפרשת ויגש בשיא המתח.

פרשת השבוע שלנו שוב מפגישה אותנו עם יחסים טעונים בתוך המשפחה. תחילת הפרשה עוסקת במאבק בין יוסף לאחיו: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת

אצל אברהם ניכר מאוד, שהוא בונה מזבחות, וקורא עליהם בשם השם. אם נרצה,מן מזבח "טבעוני" שכזה, בלי הקרבת קרבנות. אצל

חז"ל אומרים, שכשיעקב הגיע לבית אל "ויפגע במקום", הכוונה היא ללשון תפילה. כמו בפסוק "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה