שערים לפרשה

כשאני מסתכל בדברי תורה שלי משנים קודמות על פרשת קדושים או אחרי מות קדושים, אני מגלה שרובם עסק בציווי "קדושים

המקום שממנו אני מגיע לדרשת שבת הגדול השנה, היא הפחד שההגדה של פסח תהיה משעממת. בדרך כלל, ליל הסדר ממוקד

פרשת שמיני מזמנת לפונדק אחד, שני יסודות שנראים סותרים זה את זה. מחד, הפזמון החוזר ביום השמיני למילואים, היום שבו

לפני כ-3,500 שנה, כשבני ישראל ישבו לליל הסדר הראשון שלהם, במצרים, הם ישבו ודמיינו, איך זה יהיה מחר בבוקר. איך

במונחים של עליצות, אין לנו חג שמח בלוח השנה היהודי, כפורים. משנכנס אדר מרבים בשמחה, ובפורים למעלה מזה. לא זו

את ה'גיבורים' של דבר התורה הזה נכיר דרך שני סיפורים קצרים. (1) כשהייתי בשיעור ב, עברנו ללמוד בהיאחזות הנח"ל בגבעות.

הפסוקים החותמים את פרשת פקודי, ואת ספר שמות כולו, מחברים את בנין המשכן עם מעמד הר סיני: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת

(על פרשת זכור ומנהגי עדות בדור של קיבוץ גלויות) מצוות זכירת מעשה עמלק זכתה להיות מצווה חביבה על ישראל. השולחן

אחד הנושאים שמעסיקים אותי די הרבה בזמן האחרון, הוא מושג ההיררכיה הרבנית. כמדומה, שלא מעט מחלוקות רוחניות – ציבוריות שמתרגשות

אשתי  מלמדת השנה נושאים הלכתיים הקשורים לפרשת השבוע. לרגל פרשתנו, פרשת וארא, היא התייחסה לכך שמשה יוצא מהעיר כדי להתפלל